|
לקראת קץ הקפיטליזם מאת רפי מור 2006
התמוטטות המשטרים הקומוניסטיים בגוש הסובייטי הותירו את הקפיטליזם כשיטה הכלכלית-חברתית היחידה כמעט בכל העולם. אבל האם הקפיטליזם הוא השיטה הכלכלית-חברתית הטובה ביותר האפשרית? האם זוהי מערכת יציבה שתוכל להתקיים לאורך זמן? מאמר זה מנסה לתת תשובות לשאלות האלה.
הרקע הביולוגי אנוכיות הנה תכונה חשובה להישרדותו של כל ייצור חי. לכל ברייה שמציבה את האינטרס שלה עצמה בראש יש סיכוי רב יותר לשרוד. משום כך, האבולוציה והברירה הטבעית דואגות לכך שלכל ייצור חי תהיה התכונה הזאת. חיים במסגרת של קבוצה יכולים לתרום לתועלתו של הפרט. צורת חיים כזאת עוזרת לו להתגונן מפני אויבים ויכולה להקל את הצייד ואת השגת המזון. יצורים חיים רבים סיגלו לעצמם חיים בקבוצות כמו להקות, עדרים, שבטים, קהילות ועמים. אבל החיים בקבוצה דורשים מידה מסוימת של שיתוף פעולה והצבת מגבלות על החופש של כל פרט לפעול עבור האינטרסים של עצמו, זאת למען שמירת ביטחונם של פרטים אחרים בקבוצה ולמען האינטרסים של הקבוצה כולה. החיים בקבוצה לא יהיו אפשריים אם הפרטים בקבוצה יהיו עסוקים כל הזמן במאבקים ביניהם על האינטרסים שלהם. חברים בקבוצה חייבים למלא אחר מספר כללים חברתיים שמגבילים את החופש שלהם לפעול למען האינטרסים הפרטיים שלהם. בכל ייצור חברתי ישנו קונפליקט פנימי בין שני הצרכים המנוגדים האלה - האינטרס הפרטי שלו והאינטרס של הקבוצה כולה. הוא חייב למצוא פשרה בין שני ניגודים אלה. ניתן לאזן את שני הצרכים המנוגדים האלה בנקודה אופטימלית שתהיה הטובה ביותר להישרדותה של הקבוצה. בסופו של דבר, האבולוציה תביא כל אוכלוסיה לאותה נקודת איזון אופטימלית. אצל חיות יותר פרימיטיביות כמו דגים, ציפורים ובהמות הכללים החברתיים האלה נשלטים בעיקר על-ידי אינסטינקטים מולדים. אבל בני האדם אינם מונעים על-ידי אינסטינקטים בלבד. לנו יש גם מנגנונים ששולטים על מעשינו ועל התנהגותנו ברמות גבוהות יותר. בנוסף לאינסטינקטים, אנחנו מונעים גם על-ידי רגשות ועל-ידי היגיון. הכללים החברתיים חייבים להיות מושתתים בכל שלשת הרמות האלה כדי לאפשר את קיומה של חברה אנושית. ברמה הראשונית אנו מצוידים בכל אותם אינסטינקטים שיש לכל היצורים החברתיים. אינסטינקטים שגורמים לנו להזדקק לחברה וגם לקיים את כלליה. ברמה הרגשית אנחנו מצוידים ברגשות כמו חמלה, טוב-לב ונדיבות שגורמים לנו לרצות לעזור לאחרים ומונעים מאיתנו לגרום להם נזקים חמורים. ברמת ההיגיון אנחנו מבינים את הצורך בכללים כאלה, אנחנו מגדירים כללים עבור החברה שבה אנו חיים, אנחנו מצייתים להם (בדרך כלל) ומנסים לגרום גם לאחרים לשמור עליהם. לחברה אנושית יש לרוב שלושה סוגי כללים חברתיים ברמת ההיגיון: חוקים, נורמות חברתיות וכללי מוסר. ההבדל ביניהם הוא באופן בו הם נקבעים ונשלטים. חוקים הנם כללים רשמיים והם נקבעים ומפוקחים על ידי המוסדות הרשמיים של החברה. נורמות חברתיות הן מוסכמות של החברה והן נקבעות ונשלטות על-ידי החברה באמצעים בלתי פורמליים. כללי מוסר גם הם לרוב מוסכמות, אך השיפוט הסופי והבחירה למלא אחריהם הנם של כל פרט בעצמו. קפיטליזם וסוציאליזם הנם רעיונות שמייצגים את שני הצרכים הביולוגיים המנוגדים האלה. הקפיטליזם מצדד בזכותו של הפרט להיאבק על האינטרסים הפרטיים שלו. התפיסה שלו היא מזעור המגבלות החברתיות והענקת חופש מרבי לכל פרט להתחרות בתוך החברה שבה הוא חי. הסוציאליזם, לעומת זאת, מבוסס על ערכים מוסריים (שהם כאמור כללים חברתיים). התפיסה שלו היא ביטול מוחלט של התחרות בין הפרטים בתוך החברה וחלוקה שוויונית של המשאבים בין כל החברים בה. מצב כזה עשוי היה להיות אידיאלי עבור הקבוצה בכללותה לולא בעיה קטנה אחת – זה פשוט לא עובד.
מדוע נכשל הסוציאליזם? אנשים בעולם המערבי אוהבים לשנוא את הסוציאליזם; אבל ללא ההקשר למונח מעורר ההתנגדות הזה, מושגים כמו שוויון, התחלקות, שיתוף פעולה, ואלטרואיזם נחשבים בעיני רוב האנשים לערכים מוסריים יפים וצודקים. "תרום לחברה כפי יכולתך וקבל מהחברה את כל צרכיך." זה נשמע כל כך נכון וכל כך צודק. אם כן, למה נכשל הסוציאליזם לחלוטין במבחן המעשה? הסוציאליסטים מאמינים שמכיוון שבני האדם הם יצורים חברתיים מטבע בריאתם, חברה בעלת כללים חברתיים נוקשים הנה גם חיונית וגם טבעית עבורם. סוציאליסטים מוקדמים שנקראו סוציאליסטים אוטופיים וכן גם סוציאליסטים המשתייכים לזרם הסוציאליזם האבולוציוני האמינו ומאמינים שההתפתחות הטבעית של החברה האנושית תוביל בסופו של דבר לסוציאליזם. המרקסיסטים, לעומת זאת, חשבו אחרת. הם האמינו שהמבנה הבלתי צודק של החברה הקפיטליסטית הנו מלכוד: ניצול ודיכוי מולידים רוע שמוביל ליתר אי-צדק וחוזר חלילה. הדרך היחידה לצאת מן המעגל הזה היא מהפכה שתביא בכוח לשלטון את מעמד הפועלים. אנשי מעמד הפועלים מבינים את משמעותו של ניצול וגם מנוסים בשיתוף פעולה במשימות קולקטיביות. דבר זה יבוא לידי ביטוי בחברה שתהיה תחת שלטונם והיא תהיה צודקת ושוויונית. מאוחר יותר, כאשר ערכי השוויון יחלחלו ויוטמעו בכל שכבות החברה, תקום במקום זה חברה קומוניסטית שתהיה גם שוויונית אך גם חופשית ודמוקרטית. כידוע לנו, דבר מכל אלה לא קרה. הסיבה לכישלונו של הסוציאליזם הייתה שהרעיונות שלו הנם טובים מכדי שיוכלו להיות מיושמים על-ידי בני אדם. הסוציאליזם רואה רק את ההיבט המוסרי של הדברים. הוא מתעלם מן הצד האחר של התמונה. הוא מתעלם מהצדדים המכוערים יותר של בני האדם. הוא מתעלם מהעובדה הלא נעימה שאנשים מונעים על-ידי מניעים אנוכיים, על-ידי התשוקה לעושר, לכוח ולכבוד. הוא מתעלם מעצלנות, מקנאה ומאגואיזם. כל התכונות האלה נחשבות לתכונות רעות אבל למעשה אינן אלא ביטוי לאינטרסים של הפרט. עלינו לזכור שטוב ורע, הוגן ובלתי הוגן, הם מונחים מוסריים וככאלה הנם מושגים חברתיים. הסוציאליסטים האמינו שהרציונליזם יכול לגבור על התכונות האלה והחברה יכולה להיות מושתתת על יסודות מוסריים בלבד. אבל התעלמות מדברים שאינם נראים לנו ראויים אינה מעלימה אותם. היא רק הופכת אותנו לא מוכנים לקראתם ובלתי מוגנים בפניהם. בשל כך החברות הסוציאליסטיות לא פיתחו מנגנונים להתמודד עם הדברים האלה. אותם צדדים בלתי נאים של בני האדם צצו בכל דרך אפשרית ובכל פינה בארצות הקומוניסטיות. בהיעדר מנגנונים מרסנים, השאיפה לכוח הביאה מנהיגים לקחת לידיהם שליטה בלתי מוגבלת, דבר שהוביל לצמיחת משטרים טוטאליטריים. ללא המגבלות הדרושות, התאווה לעושר הולידה מפלגות וממשלות מושחתות. ללא הדרבון של תחרות ורווח אישי, העצלות הביאה למערכות כלכליות בלתי יעילות ובלתי רווחיות. העשבים השוטים האלה שצצו בכל מקום על פני האדמה הפורייה של החברות הסוציאליסטיות צמחו במהירות וסדקו את יסודותיה של החברה. הסדקים הלכו והתרחבו ובסופו של דבר המערכת כולה קרסה.
האם הקפיטליזם מוסרי? קריסת הגוש הקומוניסטי הביאה את רוב האנשים בעולם להאמין שהקפיטליזם הוא הצורה הטובה ביותר של חברה אנושית. ההצלחה הכלכלית של המדינות המערביות, העושר והחיים הנוחים של תושביהן, גרמו לאנשים להאמין שכל מדינה בעולם יכולה להגיע למצב דומה אם רק תאמץ את עקרונות הקפיטליזם - שוק חופשי ותחרות חופשית. אבל אם נבדוק את הדברים לעומקם נראה שגם הקפיטליזם איננו מערכת מאוזנת. הוא אינו אלא הקיצוניות ההפוכה לסוציאליזם. הוא בעייתי בכל היבט אפשרי. הוא בעייתי באופן שמעמיד בסימן שאלה את יציבותו ואת עצם יכולתו להמשיך להתקיים בטווח הארוך. ראשית ישנו ההיבט המוסרי. ישנם כמה רעיונות שגויים נפוצים בנוגע לקפיטליזם ולמוסר. הראשון הוא הרעיון שחופש - הערך החשוב ביותר בקפיטליזם - הנו ערך מוסרי. הגדרנו קודם את המוסר כאוסף של כללים חברתיים, כללים שמגבילים את חופש הפרט. החופש עצמו איננו יכול כמובן להיכלל בקטגוריה הזאת. עניין זה יכול להיות מבלבל במקצת; מניעת החופש מאנשים היא ללא ספק דבר בלתי מוסרי, איך זה יכול להתיישב עם האמירה שמוסר הנו הגבלה של החופש? התשובה לכך פשוטה: המוסר אכן מגביל את חופש הפרט, אבל הוא עושה זאת רק כדי לשמור על האינטרסים של כל החברים האחרים בקבוצה. הוא מגביל את חופש הפרט במידה כזאת שלא יתנגש עם החופש ועם הזכויות של אחרים. הגבלת החופש מעבר לכך, לטובת האינטרסים של אדם יחיד או קבוצת אנשים, היא זו שאינה מוסרית. המוסר במקרה זה מציב מגבלות על הגבלת החופש. שגיאה נפוצה אחרת היא הרעיון ש"הזדמנויות שוות" הוא ערך מוסרי טוב יותר משוויון, או לפחות תחליף ראוי לשוויון. הרעיון אומר שתחרות חופשית נותנת לכולם הזדמנות שווה. אנשים מתוגמלים בהתאם למאמץ שהם משקיעים, ליוזמה שהם מגלים וליכולות שלהם. לכאורה יש כאן משחק הוגן. אבל האמת היא שהקפיטליזם איננו יכול באמת לתת לאנשים הזדמנויות שוות. שלא כמו שכתוב במסמך ידוע, לא כל בני האדם נולדו שווים. יש שנולדו חזקים ויש שנולדו חלשים, יש שנולדו בריאים ויש שנולדו חולים, יש שנולדו עשירים ויש שנולדו עניים. להציב אתלט ונכה על מסלול המרוצים ולומר להם להתחרות תחרות חופשית איננו משחק הוגן ואיננו מעשה מוסרי לכל הדעות; וזה בדיוק מה שעושה הקפיטליזם. בואו נבדוק שוב מהו כלל חברתי. זהו הסכם בין כל החברים בקבוצה שאומר כך: "אני מתייחס אל אחרים בקבוצה באותו אופן שבו אני רוצה שאחרים יתייחסו אלי." אף אחד לא היה רוצה שהחברה תתעלם ממנו ותזניח אותו כאשר הוא חלש וחסר אונים. חברה חייבת לתמוך בחבריה החלשים, לא בשם הערכים האנושיים בלבד, אלא לתועלתה שלה. ללא תמיכה בחלשים אנשים לא יכולים להרגיש בטוחים וחברה שהאנשים בה אינם חשים בטוחים לא יכולה להיות חברה חזקה, בריאה ויציבה. אינני בא לטעון כמובן שהחברה הקפיטליסטית היא משוללת כל מוסר ואין בה כללים חברתיים כלל. בכל דמוקרטיה קפיטליסטית ישנם הרבה חוקים, תקנות וכללים שמטרתם לשמור על בטחון אזרחיה. אבל הכללים האלה עוסקים בעיקר בביטחון הפיזי. הם שמים מגבלות על תקיפה פיזית ואלימות בין האנשים. הם שמים רק מגבלות מינימליות על מאבקים כלכליים וחברתיים ביניהם. אין בכך די. רמה כזאת של מגבלות נמצאת רחוק מתחת לנקודה האופטימאלית שבה החברה תהיה מאוזנת ויציבה.
האם הקפיטליזם יעיל? טעות נוספת היא הדעה שהקפיטליזם הוא מערכת כלכלית יעילה. הרעיון הזה נתמך אמנם על-ידי עובדות בדוקות: עסק פרטי הוא כמעט תמיד יעיל יותר ממוסד ממשלתי. עסק שנמצא תחת תחרות תמיד יעיל יותר ממונופול. אין ספק שתחרות חופשית הנה בפירוש גורם שתורם ליעילות הכלכלה. אבל זוהי איננה התמונה כולה. יעילות אין פירושה רק הפקת המרב מתוך משאבים נתונים. יעילות בהגדרתה פירושה מזעור של הבזבוז, והקפיטליזם הוא שיטה כלכלית בזבזנית ביותר. התפיסה של הכלכלה הקפיטליסטית היא עשיית כסף רב ככל שניתן, ללא כל קשר לצרכים או למטרות. כמה שיותר – יותר טוב. הגדלת הרווחים עוד ועוד ניתנת להשגה רק על ידי הגדלת הצריכה. לפיכך, האינטרס של החברות הכלכליות הוא לגרום לאנשים לקנות כמה שיותר – הרבה מעבר למה שדרוש להם באמת. האינטרס של החברות הוא שכולנו נבזבז כמה שיותר והן פועלות בהצלחה מרובה לגרום לנו לעשות כך. מכיוון שאין כל גבול לכמות הכסף שאנשים וחברות מעוניינים להרוויח, אין זה מספיק עוד לחברות להראות רווח קבוע. ישנה דרישה לגידול קבוע ברווחים. חברה שאינה מציגה גידול קבוע ברווחים, איננה נחשבת לחברה מצליחה אפילו אם היא רווחית ביותר. רווח קבוע ויציב הוא כשלון. בנוסף לכך, הגידול של החברה נמדד באחוזים, כך שגם גידול לינארי איננו מספיק. גידול קבוע באחוזים פירושו גידול אקספוננציאלי. הסיבה העיקרית לדרישה הזאת הנה המערכת המעוותת של שווקי המניות. הרעיון המקורי של שוק מניות הוא הגיוני ומתקבל על הדעת: חברה מגייסת כסף על-ידי מכירת חלק מן הבעלות עליה בתמורה לחלק ברווחים שלה. אבל התפיסה הקפיטליסטית בנוגע לעשיית כסף הפכה את הבורסות ממכשיר לגיוס כספים מהציבור למכשיר שבעזרתו אנשים מבצעים מניפולציות אלה על אלה ומרוויחים כסף על חשבון אחרים. חברות רבות כבר אינן טורחות להתחלק ברווחיהן עם בעלי המניות שלהן. הרווח היחיד של מחזיקי המניות הוא בגידול של ערך המניה. כדי שגידול כזה יתאפשר דרוש גידול מתמיד של רווחי החברה. שמירה על צריכה גבוהה ועל גידול בה איננו רק אינטרס של יחידים ושל חברות. מערכת כלכלית קפיטליסטית נחשבת "בריאה" רק עם היא נמצאת בתהליך של גידול. לפיכך גם ממשלות וארגונים כלכליים בין-לאומיים מנסים להביא לגידול אקספוננציאלי בצריכה ובבזבוז. אנו חיים בחברה שמקדישה אחוז ניכר מרווחיה לשווק ולפרסום, כלומר לניסיון לתמרן ולשכנע אנשים לקנות דברים שאינם דרושים להם, כדי שאנשים אחרים ירוויחו יותר כסף ויוכלו בעצמם לקנות יותר דברים שאינם דרושים להם... גידול אקספוננציאלי אינו דבר שיכול להמשך לאורך זמן. המשאבים הפיזיים שעומדים לרשות האנושות אינם בלתי מוגבלים. גידול "בריא" של ארבעה אחוזים בשנה בתוצר הגולמי פירושו הכפלתו כל עשרים שנה, הגדלתו פי 50 כל מאה שנים ופי 2500 במאתיים שנה. אם נמשיך בקצב הגידול הזה נמצא את עצמנו מכלים מהר מאוד את כל משאבי הטבע שלרשותנו. הדבר עשוי להחמיר עוד יותר אם הדרישה לקצב הגידול תעלה עם השנים, דבר שעשוי בהחלט לקרות. אז אנו עשויים להכנס לסיחרור בפעילות הכלכלית שיביא לקריסה מיידית. דוגמה בזעיר אנפין לכך ראינו בתופעת בועת ההי-טק והתרסקותה. הכלכלנים מאמינים שפעילות כלכלית מואצת מביאה תועלת לכל שכבות האוכלוסייה. כאשר המשק גדל, הם טוענים, התוצר גדל וגדלה כמות הכסף במשק וכתוצאה מכך כולם מקבלים את חלקם. כדי לעודד את הפעילות הכלכלית, ממשלות מקטינות את המגבלות החלות עליה ומגדילות את התחרות. מנגנוני איזון שמגבירים את השוויון החברתי כמו מסים פרוגרסיביים ושירותי סעד, מצומצמים ונזנחים. כתוצאה מכך נוצר פער כלכלי-חברתי שהולך וגדל כל הזמן. התהליך המתמשך הזה מביא לכך שלמרות שההכנסה הכוללת גדלה עם גידול הפעילות הכלכלית, בשל התרחבות הפער הכלכלי-חברתי רק המעמד העליון וחלק ממעמד הביניים יוצאים נשכרים מכך ומעוטי היכולת נשארים עניים. למבנה החברה הקפיטליסטית ישנן גם השפעות פסיכולוגיות שליליות ניכרות על האנשים החיים בתוכה. מצד אחד החברה הקפיטליסטית אינה ממלאת את תפקידה העיקרי כחברה – לספק ביטחון לחבריה, ומצד שני זוהי חברה תובענית עד מאד: האנשים בה חיים את חייהם במרוץ מתמיד אחרי הישגים כלכליים. תמיד ישנם עוד דברים שיש להשיג ואף פעם אין רגע לנוח. כל מטרה שהושגה אינה אלא נקודת זינוק למרוץ אל המטרה הבאה. אנשים בחברה כזאת הופכים מנוכרים מצד אחד ונמצאים במתח נפשי תמידי מצד שני. במקרים קיצוניים הדבר מגיע לכדי הפרעות נפשיות כמו דיכאון או חרדה, תופעות הנפוצות כל-כך בעולם המערבי המודרני. ניכור פירושו אנשים שאינם מזדהים עם החברה ואין בהם כל רצון לפעול למענה. כאשר החברה איננה תורמת לחבריה, אנשים אינם מרגישים צורך להשקיע בה. כאשר כל אחד פועל אך ורק למען עצמו התחרות נעשית הרסנית והחברה הופכת לא יעילה. תפקידה של החברה הולך ומצטמצם והיתרונות הטמונים בחיים בחברה הולכים ונעלמים. מתח נפשי גורם נזק אישי לכל אחד, אך גם לחברה כולה. הוא גורם להקטנת היעילות של האנשים בעבודה, הוא גורם לתחלואה, להיעדרות מן העבודה ולהוצאות רפואיות מוגברות. הוא מקטין את היעילות הכלכלית של החברה בכללותה. בעיה נוספת של החברה הקפיטליסטית היא ההון הגדל והולך שמרוכז בידיהם של עשירי העולם. היעדר כל מגבלה על כמות הכסף שאדם יחיד רשאי להחזיק כבר הביא לכך שישנם כמה אנשים שהנם כל-כך עשירים שיש ברשותם יותר כסף מתקציב החומש של מדינה קטנה. הכוח שנותנת כמות כזאת של כסף בידי אותם אנשים הוא אדיר, במיוחד בחברה המייחסת חשיבות כה גדולה לכסף וניתן לקנות בה כמעט כל דבר וכל אחד תמורת סכום כסף מתאים (סלחו לי הביטלס). כוח רב כל כך בידיהם של אנשים בודדים מסכן את עצם קיומה של הדמוקרטיה ואת חירותם של האנשים.
כיצד יגיע סופו של הקפיטליזם? כל הדברים אותם תיארתי למעלה הופכים את הקפיטליזם למערכת מאד לא מאוזנת ובלתי יציבה. היא לא תוכל להתקיים במתכונתה הנוכחית לאורך זמן ובהכרח תוחלף במוקדם או במאוחר בדבר יציב יותר. קשה להעריך כיצד יגיע קיצו של הקפיטליזם. ישנן יותר מדי דרכים שבהן זה עשוי לקרות ויותר מדי סיבות שיכולות להביא לכך. קשה מאוד לחזות אילו מהן יגיעו קודם. קשה להאמין שתהיה זו מהפכה שתבוצע בידי המעמדות הנמוכים; זהו טריק מוכר שכבר נוסה בעבר ולא רבים חשים געגועים לתוצאותיו. זה עשוי מאידך להיות תהליך דמוקרטי הדרגתי: בידי המעמדות הנמוכים יש כוח אלקטוראלי רב וביכולתם להביא לשינויים משמעותיים בחברה דמוקרטית. המציאות מראה שהצבעתם של אנשי המעמדות הנמוכים בבחירות מושפעת בעיקר מתסכול ואכזבה מהממשלה המכהנת. קולותיהם הולכים פעמים רבות לאופוזיציה ללא קשר לאידיאולוגיה שלה או לעמדותיה. הצבעה כזו מביאה לתנודות אקראיות בלבד במערכת הפוליטית ואינה גורמת כל שינוי משמעותי. מאידך, התנהגות זו עשויה להשתנות במשך הזמן, כאשר יותר ויותר אנשים מן המעמד הבינוני שהצבעתם לעיתים יותר רציונלית ימצאו את עצמם נמוך יותר בסולם הכלכלי-חברתי כתוצאה מהתרחבות הפערים החברתיים. סיבה נוספת יכולה להיות הדלדלות במשאבי הטבע שתבוא ללא כל ספק בעקבות הגידול האקספוננציאלי בניצולם. ההתפתחות הטכנולוגית פותחת אמנם דרכים חדשות להפקת אנרגיה ומאפשרת יצירת תחליפים לחומרים הטבעיים המסורתיים, אולם בסופו של דבר כל המשאבים שלנו מבוססים על החומרים הקיימים על פני כדור הארץ והכמות של אלה הנה מן הסתם סופית. הניצול ההולך וגדל של משאבי הטבע חייב להפסק במוקדם או במאוחר. גם כאן זה עשוי להיות תהליך הדרגתי, אם רק נשכיל להתחיל אותו בזמן (מייד). אם לא נעשה זאת תהיה זאת התרסקות אדירה של כל הכלכלה העולמית. תסריט נוסף יכול להיות שאדם או מספר אנשים עשירים מאוד ינסו להשתלט על ארצות או חלקים מהעולם ולנהל אותם כרצונם. זה עשוי להביא לכך שאנשים יתקוממו נגדם ויפעלו לשינוי, באמצעים דמוקרטיים או בכוח. כבר כיום ישנן מספר תנועות ואירגונים הפועלים באופן רציני כנגד הקפיטליזם, למרות שלא כולם מודעים לכך. אנשים וארגונים שנאבקים נגד הגלובליזציה, נאבקים למעשה נגד הקפיטליזם. הגלובליזציה עצמה אינה אלא עובדה היסטורית. ההתפתחות הטכנולוגית הביאה לכך שהתקשורת והתחבורה הנן מהירות מספיק בכדי לאפשר לארגונים כלכליים או אחרים לגדול למימדים עולמיים. זהו המשך טבעי של הגידול בקנה-המידה של ההתארגנות החברתית לאורך ההיסטוריה האנושית: המעבר מחברה שבטית לערי-מדינה ולאחר מכן למדינות לאומיות ולפדרציות של מדינות. הדבר שמתנגדי הגלובליזציה באמת נלחמים נגדו הוא ההשפעה הגוברת של תחלואי החברה הקפיטליסטית שנגרמת בעקבות התהליך הזה. חוסר השוויון, הניצול והריכוזיות הופכים כואבים יותר כאשר הם נעשים בקנה מידה עולמי. הקפיטליזם הוא גם אויבם העיקרי של התנועות למען איכות הסביבה והמפלגות הירוקות. למרות שהנזק המתמשך לסביבה שנגרם על-ידי האנושות ידוע לכולם מזה זמן, מעט מאוד נעשה כדי למנוע אותו, וזאת בשל העלות הגבוהה שפעילות כזאת דורשת. צורת המחשבה הקפיטליסטית, סדר העדיפויות של החברה הקפיטליסטית והכוח הרב שבידי בעלי האמצעים, מביאים את מקבלי ההחלטות להעמיד את האינטרס הכלכלי קצר המועד לפני האינטרס הרחב וארוך הטווח של החברה.
מה יבוא במקום הקפיטליזם? הקפיטליזם לא יוחלף בסוציאליזם. אפשרות זאת נוסתה כבר בעבר ונמצאה עוד פחות יציבה מהקפיטליזם. על המערכת החברתית החדשה להיות משהו בין שני הקצוות של הקפיטליזם והסוציאליזם. השיטה שתחליף את הקפיטליזם חייבת להיות קרובה יותר לאותה נקודה אופטימלית - נקודת האיזון בין האינטרסים של היחיד לאינטרסים של החברה. תהיה זאת חברה שיהיו בה מספיק חופש ותחרות כדי להניע את גלגלי הכלכלה, ומספיק מגבלות בכדי לשמור על חברה יציבה ובריאה. התחרות תצטרך להיות מספיק חופשית לכך שלאנשים יהיה כדאי לעבוד, ליזום ולהשקיע מאמץ בעסקים יצרניים, אך מצד שני מוגבלת מספיק כדי שכל אחד ירגיש בטוח, וכדי למנוע ריכוז של כוח רב מדי בידיהם של יחידים. חברה כזאת תגביל את הפער הכלכלי-חברתי בין חבריה. היא תתמוך בחלשים ותגביל את כמות הכסף והרכוש שרשאי אדם יחיד להחזיק ברשותו. היא תפתח מנגנון שיבטיח ניצול יעיל והגיוני של משאבי הטבע ותדאג לכך שהאינטרס הכלכלי לא יפגע באינטרסים ארוכי הטווח של החברה. רגע אחד! הרי מה שמתואר כאן אינו אלא סוציאל-דמוקרטיה. זה נראה דומה להפליא למודל הסקנדינבי. הרי גם דבר זה נוסה בעבר. אם זוהי נקודת האיזון, איך קרה שהמדינות הקומוניסטיות לשעבר עברו לקפיטליזם ולא לסוציאל-דמוקרטיה? איך זה שאפילו המדינות שכבר היו שם, כמו שוודיה ודנמרק, נסחפות היום לכיוון המודל האמריקאי של קפיטליזם טוטאלי? עניין זה דורש הסבר. אני מאמין שהעולם נמצא היום במצב של תגובת יתר לשינוי הפתאומי שבא בעקבות התמוטטות הגוש הקומוניסטי. זוהי תופעה ידועה בסוג מסוים של מערכות ואפשר לדמותה במודל הבא מתחום הפיזיקה: קפיץ שלקצהו מחוברות שתי משקולות תלוי מן התקרה. המערכת נמצאת במנוחה. לפתע מתנתקת אחת מן המשקולות ונופלת. למערכת יש עכשיו נקודת איזון חדשה שבה המשקולת שנותרה נמצאת מעט גבוה יותר מאשר במצב הקודם. בסופו של דבר המערכת תתאזן בנקודת האיזון החדשה, אבל מה שקורה מיד אחרי הניתוק הוא שהמשקולת מזנקת למעלה ועוברת את נקודת האיזון הזו. לאחר מכן היא מתנודדת מספר פעמים סביב נקודת האיזון עד שהיא מגיעה למנוחה. הסיבה להתנהגות הזאת היא שני זוגות של כוחות מנוגדים שפועלים על המערכת. הזוג הראשון הוא כוח הכבידה שמושך את המשקולת כלפי מטה והקפיץ המתוח שמושך אותה כלפי מעלה. שני הכוחות האלה מתאזנים בנקודה מסוימת. בכל נקודה אחרת הכוח שמושך לכוון נקודת האיזון גדול יותר. הזוג השני הוא האינרציה שנותנת למשקולת את נטייתה להמשיך לנוע בכיוון התנועה הנוכחי והחיכוך שפועל כנגד התנועה ונוטה לעצור אותה. שני הכוחות האחרונים קיימים רק כאשר הגוף בתנועה וחדלים לפעול כאשר הגוף עוצר. בתוך חברה אנושית קיימים שני זוגות מקבילים של כוחות: הזוג הראשון הוא האינטרס של הפרט מול האינטרס של החברה כולה. כאמור אינטרסים אלה מתאזנים בנקודה כלשהי בין הסוציאליזם לקפיטליזם. הזוג השני הוא טרנדים ואופנות מול שמרנות. טרנדים ואופנות הנם הנטייה של אנשים לרצות עוד מאותו הדבר. כאשר שינוי נחשב מוצלח אנשים נוטים להמשיך בשינויים באותה מגמה. דוגמה לכך היא ההפרטה של נכסים ושירותים ממשלתיים. כלכלנים מערביים נעשים היום יותר ויותר להוטים בעניין ההפרטה ומחפשים עוד ועוד דברים שניתן להפריט אותם. מנגד, שמרנות היא נטייתם של אנשים לדבוק בקיים ולהימנע משינויים. בדומה לחיכוך במודל הקפיץ, זהו הכוח שמונע מן המערכת להתנודד לעד ובסופו של דבר גורם לה להתייצב בנקודת האיזון. בשל קיומם של ארבעת הכוחות האלה אנחנו יכולים לצפות שהחברה האנושית תגיב לשינוי פתאומי באופן דומה למודל הקפיץ, כלומר שתהיינה מספר תנודות הלוך וחזור עד שהחברה תתייצב בנקודת האיזון שלה.
מתי יתרחש השינוי? שלא כמו בפיזיקה, כאשר מדובר בחברה אנושית אין לנו נתונים מספיקים או כלים מתמטיים כדי לחשב כיצד תתנהג. קשה לכן לחזות מתי יתחולל השינוי הזה. אינני צופה שזה יהיה בטווח של מספר עשורים בודדים; להפך, אני מאמין שבעתיד הקרוב תמשך המגמה הנוכחית של הליכה לכוון של קפיטליזם קיצוני יותר. יחד עם זאת, אני חושב שלא יהיה זה סיכון גדול מדי לחזות שהקפיטליזם לא ישרוד הרבה מעבר לסוף המאה הנוכחית. (הסיכון קטן במיוחד בגלל שאז לא אהיה כאן כדי לעמוד מאחורי התחזיות שלי.) הסיבות שמניתי במאמר הזה לא יאפשרו לקפיטליזם להחזיק מעמד יותר מכך.
|