|
מדע, ידע ואמונה
מאת רפי מור 2006
מדע ואמונה הם שני חלקים משלימים, בלתי נפרדים וחיוניים לראייתנו את העולם. חשוב עם זאת לדעת להבחין בין שני הדברים. יש לנו כלים שונים לטפל בכל אחד מהם.
למה אנחנו שואלים למה? היה זה ערב של אוקטובר. שקיעה מרהיבה הבעירה את השמיים, צובעת אותם בכל גוון אפשרי שבין כתום לסגול. עמדתי שם על הכביש שממול לביתי; בני בן השלש ישב לידי על מכסה המנוע של מכונית חונה. הושבתי אותו שם כדי שיוכל לראות את השקיעה; הוא היה נמוך מהעשבים שגדלו בצידי הכביש.
"למה שמת אותי כאן?" הוא שאל. "כדי שתוכל לראות יותר טוב." עניתי. "למה?" "רצינו לראות את השקיעה, לא?" "למה?" "כי היא יפה, לא?" "למה היא יפה?" "תראה! כל השמיים אדומים. זה לא יפה בעיניך?" "למה הם אדומים?" "נכון שיש לך משקפי שמש אדומים כאלה וכשאתה לובש אותם הכל נראה אדום?" "אני לא לובש אותם עכשיו." "לא, אבל כשהשמש שוקעת אנחנו מסתכלים עליה דרך המון אוויר. האוויר הוא כמו משקפי השמש." "למה היא שוקעת?" "היא לא באמת שוקעת, כדור הארץ מסתובב וזה נראה לנו כאילו השמש שוקעת" "למה הוא מסתובב?" ..."אני לא יודע." נאלצתי להודות. "אתה לא יודע?" הוא שאל, לא מופתע במידה שציפיתי שיהיה. "לא." אמרתי. "למה?"... אנחנו מתחילים לשאול למה מיד כשאנחנו מגלים את המילה המופלאה הזאת. אחרי זמן מה אנחנו מגלים שהתשובות שהורינו יכולים לתת לנו הנן מוגבלות ביותר ואנחנו פונים לחפש מקורות אחרים לתשובות; אך לעולם איננו מפסיקים לשאול. אנחנו נולדים סקרנים ונשארים סקרנים כל עוד אנו חיים. לאנשים שונים יהיו תחומי עניין שונים, אבל הסקרנות היא גורם מניע משותף לכולנו. הסקרנות אולי הרגה את החתול, אבל מוכרח להיות בסקרנות משהו שמועיל להישרדות, אחרת הברירה הטבעית הייתה מעלימה את התכונה הזאת מיצורים חיים. כל אחד שמתבונן בבעלי חיים יכול להבחין שכמעט כל חיה ששייכת לאחד מהמינים המפותחים יותר מגלה סקרנות. לא רק חתולים וכלבים אלא גם ציפורים ומכרסמים. במה יכולה סקרנות לתרום להישרדות? הסקרנות מביאה אותנו ללמוד על העולם שבו אנו חיים ועל כלליו. זה עושה אותנו מוכנים יותר להתמודד עם מצבים חדשים. על-ידי דרדור אבנים במורד גבעה והתבוננות בהן למשל, אנחנו לומדים שהן מתגלגלות בנתיב הקצר ביותר כלפי מטה. אם אחר כך נתקל פעם באבן המתדרדרת לעברנו, נדע שיהיה זה רעיון טוב יותר לזוז הצידה מאשר לברוח למטה במורד הגבעה. אבל הסקרנות איננה מוגבלת לדברים שעשויים להיות מועילים ושימושיים. חקר חלקיקי היסוד של האטום או החלקים המרוחקים של היקום הנצפה, כמו גם דיונים פילוסופיים בנושאים כמו מטפיזיקה ואסתטיקה, אין בהם תועלת מרובה להישרדות. איך יכול הטבע להצדיק את הכמיהה לתשובות מסוג זה? התשובה לכך היא שהאבולוציה איננה תהליך של תכנון ומציאת הפתרון הטוב ביותר, אלא תהליך של בחירת הטוב מבין דברים שנוצרים באופן מקרי. אם תכונה מסוימת אינה מזיקה להישרדות יותר מדי היא עשויה להישאר ביצורים חיים. ליצור סקרן יתר על המידה יהיה סיכוי טוב יותר לשרוד מאשר ליצור שאינו סקרן כלל. כפי שרעב אינו מוגבל לכמות המזון שדרושה לנו כדי לקיים את הגוף, הרעב לידע אינו מוגבל למידע שימושי בלבד. אנחנו שואלים, אם כן, כי איננו יכולים אחרת. הצורך הזה טבוע בנשמתנו. אבל איפה נוכל למצוא תשובות לכל השאלות האלה? המדע נראה כמקור טוב לתשובות אודות הטבע. ננסה לראות לאיזה מין תשובות אנו יכולים לצפות מהמדע.
גבולות המדע הפילוסופיה של המדע עוסקת רבות בשאלות מהו בדיוק מדע ומה היא השיטה המדעית. מבלי להיכנס לסוגיות האלה בנקודה זו, ברור למדי שהמדע עוסק בתאוריות, בחוקי הטבע ובניסויים ותצפיות. ניתן לומר בבטחה שתוצר של המדע הוא תאוריה שעוסקת בחוקי הטבע ומתאימה לתוצאות של ניסויים ותצפיות. אם כך, שלושת הגורמים האלה – תאוריות, חוקי הטבע, וניסויים או תצפיות הם חלקים חיוניים של המדע. החושים הנם הממשק שלנו עם המציאות. הם האמצעי היחיד שבעזרתו אנו יכולים לקבל מידע אודות המציאות שמחוץ לנו. מכיוון שניסויים ותצפיות הנם הכלים שבהם משתמש המדע כדי לבדוק את הטבע והמציאות , תוצאותיהם מוכרחות להיות משהו שאפשר לתופסו באמצעות החושים. זו יכולה להיות עדות קלושה ועקיפה לדבר שאותו אנו רוצים לבדוק, כמו למשל עקבות שהשאיר חלקיק על לוח צילום או תמונה ממוחשבת של מספר פוטונים שנלכדו ברדיו-טלסקופ, אבל היא מוכרחה להיות נתפסת בחושים. משום כך המדע מוגבל לעסוק רק בדברים שמהם ניתן לקבל עדות מוחשית. גבולותיו של המדע לכן, נקבעים בחלקם על-ידי רמת הטכנולוגיה שבידנו והידע שיש לנו על הדרכים שבהן אפשר להשיג עדויות מוחשיות על המציאות. גבולות אלה יכולים להתרחב במשך הזמן ולתת לנו יותר ויותר שטח לחקור. אבל ישנם דברים שיישארו תמיד מחוץ לגבולות האלה ויהיו מחוץ להישג ידו של המדע. דוגמה לכך היא למשל קיומו של מרחב בעל יותר משלושה מימדים. מכיוון שאנו יצורים תלת ממדיים שחיים ביקום תלת מימדי, שום אות מיקום בעל יותר מימדים (או בעל פחות מימדים) לא יכול להיות מוחשי עבורנו. תאוריה יכולה להיות מורחבת מעבר לגבולות האלה, אבל במקרה כזה היא חדלה להיות תאוריה מדעית טהורה. אין דרך לאשר אותה או לסתור אותה. אין משמעות הדבר שמדענים לא עוסקים בנושאים ובתאוריות שאינם בבחינת מדע טהור. אין כל סיבה שלא יעשו זאת. אבל חשוב לדעת להבחין בין הדברים. הגבולות האלה מהווים גם חסם עליון לידע שלנו. בכל נקודת זמן, סביר שלא יהיה בידנו כל המידע שיש באפשרותנו להשיג אודות הטבע, וכן סביר שלא יהיו לנו תאוריות מספקות על כל המידע שיש בידנו, אבל בלי כל ספק לא יהיה לנו כל ידע על דברים שמהם אין לנו אפשרות להשיג כל עדות מוחשית.
חוקי הטבע איך עובד המדע? כבר אמרתי שהמדע מפתח תאוריות שעוסקות בחוקי הטבע, ולכן עלינו להגדיר תחילה מהו חוק טבע. ברור למדי שחוק הנו סוג כלשהו הכללה, אבל לא כל הכללה היא חוק. "כל האנשים כאן יושבים" זו הכללה, אבל ברור שזה איננו חוק. בפילוסופיה של המדע מנסים לעשות הבחנה בין חוקים לבין הכללות שאינן חוקים, אך לי נראה שאין הבדל חד-משמעי ביניהם. "כל האנשים כאן יושבים" איננו חוק משום שהוא איננו כללי מספיק. הוא נכון רק בגבולות מסויימים. הוא מוגבל למקום ולזמן נתונים. אנחנו נוהגים להניח שחוקי טבע אינם תלויים בזמן או במקום. כמובן שלעולם לא נוכל לדעת זאת בוודאות מכיוון שהידע שלנו כולו מוגבל במרחב ובזמן. לגבי הרבה חוקי טבע ותאוריות התברר בסופו של דבר שהנם מוגבלים במובן זה או אחר. "דברים המושלכים לאוויר ינועו במסלול פראבולי" יכול להחשב לחוק טבע בתנאי שמדברים על תחום קטן מספיק שבו הארץ יכולה להחשב שטוחה ושדה הכבידה יכול להחשב אחיד ומקביל. בתחומים בקנה מידה גדול יותר נגלה שהמסלול הוא אליפטי כפי שקובע חוק הכבידה האוניברסאלי של ניוטון. אבל גם החוק הזה אינו כה אוניברסאלי. הוא נכון רק עבור מהירויות קטנות יחסית ועבור כבידה חלשה יחסית. עבור מהירויות גבוהות יותר וכבידה חזקה יותר המשוואות של תורת היחסות הכללית מראות מסלול הרבה יותר מורכב. אז במקום לנסות להבחין בין הכללות שאינן חוקים לבין חוקים, אפשר לומר שחוק הוא טוב יותר ככל שהוא כולל יותר. קריטריון נוסף לחוקים הוא הפשטות שלהם. אנחנו עדיין משתמשים בחוקי ניוטון ולא במשוואות תורת היחסות בכל מקרה שבו זה ניתן. הם הרבה יותר פשוטים ונוחים לשימוש. כך שלגבי חוקי טבע גם ככל שהחוק פשוט יותר הוא טוב יותר. המדע מחפש את הסדר והחוקיות שבטבע. הסדר הזה מתואר בעזרת מה שאנחנו מכנים חוקי הטבע. המדע מנסה למצוא את החוקים הטובים ביותר האפשריים, כלומר את התיאור הפשוט ביותר והכולל ביותר של התנהגות הדברים בטבע. חוקי קפלר מתארים את תנועתם של כוכבי-לכת בדיוק כפי שחוקי ניוטון מתארים אותה. אבל חוקי ניוטון הם גם פשוטים יותר וגם כוללים יותר. בשעה שחוקי קפלר מתארים רק את תנועתם של כוכבי-לכת ולוויינים, חוקי ניוטון מתארים את הדינמיקה של כל הגופים בטבע. לכן כאשר נתגלו חוקי ניוטון, לא היה עוד צורך בחוקי קפלר. באופן אידיאלי המדע היה מוצא בסופו של דבר מספר משוואות פשוטות שמתארות את כל הדברים בטבע. אבל לא סביר שדבר כזה יקרה אי פעם. ככל שאנחנו מתרחקים מהידוע לנו מניסיוננו היומיומי בגודל, במהירות ובזמן, הדברים נעשים יותר ויותר מסובכים. אנחנו זקוקים למתמטיקה גבוהה יותר כדי לכתוב את הכללים ויש לנו קושי להבין את משמעות הדברים שאנחנו מסוגלים לתאר באופן מתמטי. אנחנו נזקקים למודלים מוכרים שיעזרו לנו להבין את הדברים. אנו חיים במציאות שהינה כנראה אינסופית. הזמן והמרחב מתמשכים עד אינסוף ואפשר לחלק אותם לקטעים קטנים אינסופית. כמות המידע הקיים במציאות אינסופית שכזאת תהיה לכן גם היא אינסופית. קשה להאמין שסדרה סופית של חוקים יכולים לתאר כל דבר במציאות האינסופית הזאת. כמה פעמים בהיסטוריה של המדע כבר התברר שמה שחשבנו לחוק טבע בלתי מעורער, היה למעשה רק קירוב לחוק כללי יותר, והקירוב הזה היה טוב מספיק רק עבור תנאים מסויימים. נראה לי סביר שככל שנמשיך לחקור את המציאות הלאה, נגלה שוב ושוב שהידע שלנו עליה ועל כלליה הנו חלקי ומוגבל.
אמונה יש ויכוח בפילוסופיה של המדע האם המדע מסביר את הטבע או שהוא רק מתאר אותו. ברור שחוקי הטבע הנם תאוריים בלבד. הם מתארים בעזרת מלים או משוואות מתמטיות את הכללים והסדר שבטבע. הם נותנים תשובה על השאלה איך הדברים קורים בטבע ולא על השאלה למה הם קורים באופן כזה ולא אחר. ידע תאורי כזה של הטבע מספיק לכל מטרה מעשית, אך יצורים סקרניים כמונו אינם מסתפקים בידע מסוג זה בלבד. אנחנו רוצים תשובות גם על השאלה למה. השאלה "למה" נוגעת לסיבת הדברים ומשמעותם. סיבה ומשמעות אינם דברים שקיימים בטבע, לפחות לא בצורה כזו שנוכל לחוש בהם. הם קיימים במוחנו ובמחשבותינו. הם נמצאים מעבר לגבולות הידע האפשרי שלנו. מה הם הכלים שיש לנו, שבעזרתם נוכל לעסוק בדברים שמעבר לגבולות אלה? מה שמשתרע מעבר לגבולות הידע הוא ממלכתה של האמונה. העיסוק בדברים שעליהם איננו יכולים לקבל שום עדות מוחשית הנו סובייקטיבי לחלוטין. אין שום דרך אובייקטיבית להעריך אמונה. היא נכונה אם מישהו מאמין בה ונכונה עבור מי שמאמין בה. מרבית הנושאים שבהם דנה הפילוסופיה, כולל כל הדברים שכתובים במאמר זה, עניינם הוא אמונה. על פי ההגדרה המקובלת עלי, המדע הוא תאורי ונושאו הוא הידע. הפילוסופיה, או ליתר דיוק המטפיזיקה, עוסקת במשמעות, בסיבה ובקיום, ונושאה הוא האמונה. השאלות למה דברים קורים ומה הם באמת – שאלות שנידונות בהרחבה בקרב המדענים – הנן למעשה שאלות פילוסופיות וככאלה אין להן תשובה אחת שתהיה נכונה באופן מוחלט ואובייקטיבי.
תאוריות תאוריות מנסות לרוב להסביר את הדברים ולא רק לתאר אותם. זה הופך אותן להיות מדעיות בחלקן ופילוסופיות בחלקן. החלק המדעי של תאוריה לרוב אינו נושא לוויכוח. זהו החלק התאורי של התאוריה ומבחנו הוא התאמתו למציאות המוחשית. הוויכוחים הקשים הם לרוב על החלק הפילוסופי של תאוריות. על משמעותם של הדברים ועל מה הם באמת. איינשטיין טוען בתורת היחסות הכללית שהכבידה הנה עקמומיות בחלל-זמן ואינה שדה כוח. למרות שאיינשטיין התחיל מההנחה הזאת, מצא את הנוסחאות על בסיס תאורטי טהור והתצפיות והניסויים שאישרו אותן באו רק מאוחר יותר, הדבר היחידי שאנחנו יכולים לקבוע באופן מדעי בקשר לתאוריה הזאת הוא שהנוסחאות הן כנראה מתאימות למציאות. למרות שקשה מאוד לראות איך יכול היה מישהו להגיע לנוסחאות אלה בדרך אחרת, יהיה זה נכון באותה מידה לומר שהכבידה היא שדה כוח שמתנהג באופן שונה משדה חשמלי או מגנטי. כל הסבר אחר שמתאים למתמטיקה ואין בו סתירה פנימית יהיה גם הוא נכון באותה המידה. העובדה שההסבר של איינשטיין נשמע לנו הגיוני היא סובייקטיבית ותלויה באופן שבו ההיגיון שלנו עובד. היא אינה אומרת דבר על אמיתותו או נכונותו של הסבר זה. דברים נראים לנו הגיוניים אם הם מתאימים למה שאנחנו רגילים לחשוב כנכון – כלומר לתבנית המחשבה שלנו. לפני שנים לא רבות כל-כך המחשבה שהארץ היא עגולה או שאיננה מרכז היקום לא נשמעה הגיונית לשום אדם. אחד הוויכוחים המרים והממושכים ביותר בהיסטוריה של המדע היה בשל תבניות מחשבה כאלו. הוויכוח היה על השאלה האם האור הוא גל או חומר. התומכים של כל צד נלחמו קשות למען הרעיון שלהם והתאמצו מאוד להוכיח את צדקתם. התשובה הפשוטה לשאלה הזאת היא שהאור איננו גל וגם לא חומר. הוא פשוט משהו אחר שיש לו כמה תכונות מחזוריות שדומות לתכונות של גלים וגם תכונות דינמיות שדומות לאלה של חומר. אפילו ההסבר המסובך של תורת הקוונטים שאומר שהאור הוא גם גל וגם חומר בפוטנציה והופך להיות אחד מהם רק כאשר אנחנו מודדים אותו, איננו נחוץ כאן. כל הוויכוח בא מתוך ההנחה שהאור צריך להשתייך לאחת מן הקטגוריות המוכרות לנו. הקמת קטגוריה חדשה עבור דברים כמו האור אינה קלה עבורנו. משמעותה היא הפחתת הכלליות והפשטות של הידע שלנו על הטבע. אבל כפי שאיינשטיין אמר פעם: "יש להציג את הדברים באופן הפשוט ביותר האפשרי, אך לא יותר פשוט מכך". הרבה מדענים רואים את תורת הקוונטים כבעייתית במקצת. אין זה משום שהחוקים שלה אינם מספיק כלליים או פשוטים, אלא מפני שהם אינם חד-משמעיים. הם לא יכולים לחזות את התנהגותם של דברים בטבע, אלא רק את ההסתברות לכל אחת מההתנהגויות השונות האפשריות. רוב המדענים מקבלים את תקפותם של החוקים והמשוואות של תורת הקוונטים. הם נתמכים על-ידי הרבה ניסויים ותצפיות. אבל המחשבה שאין דרך אחת מוגדרת שבה הדברים יכולים להתפתח ממצב נתון אחד לאחר לא עולה בקנה אחד עם התפיסה המדעית. מה שמטריד אפילו עוד יותר מזה הוא הפירוש שניתן לתאוריה הזאת. פירוש זה אומר שאין לדברים מצב מוגדר לפני שאנו מודדים אותם או צופים בהם. הם נמצאים בסופרפוזיציה – מעין תערובת של כל המצבים האפשריים שיכולים להיות להם - והם מתכנסים למצב מוגדר אחד רק כאשר אנחנו צופים בהם או מודדים אותם. פירוש הדבר הוא בעצם שהמציאות תלויה בתפיסתנו אותה. ארווין שרדינגר, אחד מאבות התאוריה, תאר פעם ניסוי היפותטי (אכזרי למדי) כדי להראות כמה אבסורדי נראה הדבר כאשר אנחנו משתמשים בתאוריה כזו עבור דברים מחיי היומיום ולא עבור חלקיקים זעירים ובלתי נראים. הוא הציע את התרחיש הבא: סוגרים חתול בתוך תיבת מתכת אטומה יחד עם סוג של מתקן אטומי בעל סיכוי של חמישים אחוזים להרעיל את החתול באופן קטלני. אין לנו שום דרך לדעת אם החתול חי או מת עד שאנו פותחים את התיבה. עלפי התאוריה לעיל כל זמן שהתיבה חתומה החתול נמצא במצב של סופרפוזיציה שבו הוא גם חי וגם מת. רק כאשר פותחים את התיבה הוא מקבל את אחד המצבים. זה נראה לנו מופרך לחלוטין. מעולם לא ראינו חתול שהוא גם חי וגם מת. אבל מצד שני, הרי מעולם גם לא ראינו חתול בשעה שאין לנו אפשרות לראותו... השאלה איך הם הדברים בשעה שאנחנו לא רואים אותם היא הדוגמה האולטימטיבית למשהו שהוא מחוץ לגבולות הידע האפשרי שלנו. אין כל אפשרות שנוכל לקבל איזו שהיא עדות מוחשית על משהו שאיננו חשים בו. השאלה לכן היא פילוסופית ולא מדעית והתשובה עליה תלויה במה שאנחנו מאמינים. התאוריה של הסופרפוזיציה נכונה בדיוק כמו התאוריה שאומרת שהדברים נמצאים תמיד במצב מוגדר רק שאין לנו כל דרך לדעת מהו.
חשיבות האמונה ייתכן שהקורא שהגיע לנקודה זו קיבל רושם מוטעה על החשיבות של תאוריות פילוסופיות ואמונות. בניגוד לידע מדעי, הן סובייקטיביות ולא חד-משמעיות ויש להן מעט ערך מעשי אם בכלל. אבל סוגיות פילוסופיות ואמונות אינן רק השלמה לידע מדעי; הן גם היסודות שעליהן נשען המדע כולו. אנו זקוקים לכמה הנחות יסוד, הנחות שאין אפשרות לבדוק או לאמת אותן, שישמשו לנו כנקודת מוצא. ללא פילוסופיה ואמונה אין לנו נקודת מוצא כזאת והמדע לא יכול להתקיים. ראשית אנו זקוקים לאמונה בקיומה של מציאות אובייקטיבית שנתפסת פחות או יותר באותו האופן על-ידי כל אחד. ההנחה הזו היא נקודת המשען של המדע והידע כולו. ללא ההנחה הזאת לא יישאר הרבה לחקור או לדעת. היו הרבה ניסיונות בהיסטוריה של הפילוסופיה, מאז הסקפטיקנים ביוון העתיקה דרך דקארט ועד לפיזיקאים של תורת הקוונטים, להטיל ספק בהנחת היסוד הזו. דקארט למשל, ניסה לבסס את הידע כולו על נקודת משען יציבה יותר: "אני חושב משמע אני קיים". אני יודע שאני קיים משום שאחרת לא הייתי יכול לחשוב. אין לי צורך בשום הנחות או אמונות כדי לדעת זאת. זאת נראית נקודת מוצא טובה מאד כדי לבסס עליה את הידע. הבעיה היחידה היא שזהו מבוי סתום. האינפורמציה על קיומי שלי היא פנימית לי וקיימת בתוכי. היא אינה אומרת דבר על המציאות החיצונית לי. כדי לדעת משהו על המציאות החיצונית, עדיין אזדקק לחושים שיעבירו אלי את המידע, ואין לי כל דרך לדעת שהם אינם מטעים אותי, אני יכול רק להאמין בכך. בצעד הבא מנסה דקארט להסיק מכך שהוא הנו יצור חושב. הוא מבין מיד שמסקנה כזאת לא יכולה להסתמך אך ורק על הידיעה שהוא קיים וחושב. הרי המונח יצור כבר לקוח מתוך מציאות שהוא מכיר מניסיונו. מציאות שהוא קולט בעזרת חושיו; מציאות שבה קיימים יצורים. דקארט נזקק למספר הנחות שאינן נובעות מנקודת המוצא שלו בדרך המפותלת שבה הוא מנסה להוכיח את קיומה של מציאות חיצונית. אין כל דרך להמשיך מנקודת המוצא של דקארט למציאות החיצונית מבלי לחזור להנחות ואמונות. לכאורה גם תורת הקוונטים שוללת את קיומה של מציאות אובייקטיבית. לפי התאוריה המציאות תלויה בתפיסתנו אותה. רק כאשר אנחנו מודדים אותה או צופים בה היא הופכת להיות חד-משמעית. אבל אם נבחן את הדברים יותר לעומק נוכל לראות שדברים אלה אינם עומדים בסתירה להיותה של המציאות אובייקטיבית, גם עבור אלה שמאמינים ומקבלים את הפירוש הזה של תורת הקוונטים. סופרפוזיציה גם היא מצב של הדברים בטבע. כל אחד שמאמין בקיומו של מצב כזה מסכים שזה מצבם של הדברים במציאות כאשר איננו צופים בהם. אין בכך שבירה של האובייקטיביות של המציאות. כמו כן, איש לא סבור ששני אנשים שונים יקראו את אותה מדידה באופן שונה. המציאות נתפסת בצורה זהה על ידי כל אחד. אבל מה קורה אם אדם אחד צופה באובייקט מסויים ואחר לא צופה בו? האם האובייקט נמצא במצב חד-משמעי עבור האחד ועדיין במצב של סופרפוזיציה לגבי השני? האם המציאות שונה עבור שני האנשים? כמובן שלא! ברגע שאובייקט מתכנס למצב אפשרי אחד הוא אינו יכול להתכנס למצב אחר עבור מישהו אחר. האינפורמציה אודות מצבו של האובייקט יכולה לעבור מאחד לשני והיא מוכרחה להיות זהה עבור כולם. אנחנו יכולים להאמין שהאובייקט במצב של סופרפוזיציה אך ורק כאשר אף-אחד לא צופה בו. האמונה בפירוש זה של תורת הקוונטים אינה עומדת בסתירה לקיומה של מציאות אובייקטיבית. לפיכך, האמונה או ההנחה שקיימת מציאות אובייקטיבית הנה חיונית למדע. הנחות נוספות שנזדקק להן הן שיש סדר ועקביות בטבע, שיש חוקיות להתנהגות שלו, ושאם התנהגות מסוימת חוזרת על עצמה פעמים רבות, סביר מאד שהיא תחזור על עצמה תמיד. ללא האמונה בהנחות אלה אין כל משמעות למדע, לחוקי הטבע, או לכל דבר שאנו יודעים אודות העולם שסביבנו.
לסיכום מדע ואמונה הם שני חלקים משלימים, בלתי נפרדים וחיוניים לראייתנו את העולם. חשוב עם זאת לדעת להבחין בין שני הדברים. יש לנו כלים שונים לטפל בכל אחד מהם. מפעם לפעם אני שומע על מישהו שטוען שיש לו "הוכחה מדעית לקיומו של אלוהים". לאדם זה, אני חושב לעצמי, אין כל מושג מהו מדע ומהי אמונה. אמונה דתית הנה פירוש שאנו נותנים לדברים שאנו חווים, או הנחת יסוד שעל-פיה אנו מפרשים את הדברים שאנו חווים, אבל היא בשום פנים אינה חלק מהדברים אותם אנו חווים. כאמונה היא בלתי ניתנת להוכחה מעצם הגדרתה. מצד שני המדע אינו מטפל באמונות; הן נמצאות לחלוטין מחוץ לתחומו. גם מדענים מערבבים לא פעם בין שני הדברים. לעיתים קרובות הם מנסים למצוא הוכחות לחלקה הפילוסופי של תורה כלשהי. הם גם מאבדים לעיתים את הסתכלותם האובייקטיבית על הדברים בשל אמונתם בתאוריה מסוימת. הם מסרבים לקבל כל דבר שאינו מתאים לתאוריה שלהם. מדענים כאלה מעכבים את התפתחותו של המדע במקום לתרום לה. קשה מאד לכל אחד מאיתנו לשנות את אמונותיו. מקס פלאנק אמר פעם: "אמת מדעית חדשה לא מנצחת על ידי שכנוע מתנגדיה והבאתם לראות את האור, אלא בגלל שמתנגדיה מתים בסופו של דבר, וגדל דור חדש שבקי בה." כדי שהמדע יוכל להתקדם עליו להיות תמיד אובייקטיבי ופתוח לשינויים ולרעיונות חדשים.
|